חנות ספרים תרומה / הרשמה france

היתר אכילה לחולה ביום הכיפורים

מאמר בנושא אכילת חולה ביום כיפור
הרב שאול דוד בוצ'קו, 23/09/2019 13:17:25

1. מבוא
2. פניה לרב
3. מהי סכנה?
4. אכילה ושתייה לשיעורים
5. מהם שיעורי האכילה והשתייה? 
6. סיכום

1. מבוא
חובת הצום ביום הכיפורים חמורה היא, ויש עליה הן מצוות עשה מן התורה והן מצוות לא תעשה: 
אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם... כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ (ויקרא כג, כז-כט).

העונש על האכילה ביום הכיפורים גם הוא חמור מאוד: "וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ".
לכשנתבונן בעניינו של יום כיפור נבין את טעמה של חומרה גדולה זו: בכל השנה איננו יכולים לחיות כמלאכים, איננו מושלמים, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). אולם יום אחד בשנה נתן לנו ה' יתברך שבו אנו מצווים להיות כמלאכים. ביום הקדוש והנורא אנו עומדים לבושי לבן כמלאכים, מהללים את ה' בלי לתת כל תשומת לב לעצמנו. לשם כך אנו נמנעים מאכילה, משתייה ומצרכים גשמיים אחרים, ועסוקים אך ורק בה'.
יום הכיפורים מבטא את רצוננו הפנימי והעמוק להיות קשורים לה' ללא שיור וסייג. כאשר מתגלה אמת פנימית זו מובן ממילא שכל חטאינו במשך השנה לא נבעו חס ושלום מתוך מרד בה', אלא נגרמו מחולשותינו כבני אנוש. ביום קדוש זה מתברר כי החטא הוא עבורנו חיצוני ומקרי, ומשום כך מתכפרים עוונותינו.
ישנה חומרה גדולה באיסור האכילה והשתייה ביום הכיפורים, משום שהתענית מבטאת את רצוננו הקיים כל השנה כולה להתקרב לה'. האוכל ביום כיפור מראה שאינו חפץ לעשות רצון קונו, ובכך הוא גורם לכל עוונותיו להתעורר. משום כך חל עליו עונש חמור ביותר. 

ישראל קדושים מקפידים על איסור זה. גם אלו שלא זכו עדיין לשמור על כל פרטי המצוות, רובם ככולם צמים ביום קדוש זה, על אף הקושי שיש בדבר. בכך מתגלה כי בתוך תוכם בוערת אש האהבה לה', וכל חטאיהם נובעים אך ורק מהיגררות אחר רוח שטות, אחר היצר הרע והתאוות החולפות. 
למרות החומרה הגדולה בדין זה, הרי שיש אנשים שלהם מותר לאכול ביום הכיפורים. במאמר זה נדון בדיני החולה ביום הכיפורים, ונשאל מתי מותר לו לאכול ולשתות. 

בפרסומים שונים המתפרסמים לקראת יום הכיפורים ראיתי ארבע אזהרות:
א. לפני שמתירים לאכול צריך לפנות לרב המומחה בדינים אלה.
ב. ההיתר לאכול קיים רק במקרה של סכנת חיים ממש, כלומר שאם לא יאכל החולה או ישתה הוא עלול למות.
ג. גם בשתייה לשיעורים אין להקל, מפני שעדיין האיסור הוא מן התורה.
ד. 'שתייה לשיעורים' היינו לשתות מלוא לוגמיו (כארבעים סמ"ק) כל תשע דקות, שהן שיעור זמן הנקרא 'בכדי אכילת פרס'.

ואולם, לפי דעתי ארבעת היסודות הללו אינם מוסכמים על הפוסקים, ואינם עיקר להלכה: 
א. אין צורך ברב כדי להתיר את האכילה והשתייה.
ב. אין צורך בסכנת חיים כדי להתיר אכילה, אלא די בהחמרה ממשית של מצב החולה. 
ג. אכילה ושתייה לשיעורים הופכות את האכילה והשתייה לאיסורים קלים.
ד."שתייה לשיעורים" היינו לשתות מלוא לוגמיו כל כמה שניות. 
ונטפל בשאלות האלו אחת לאחת.

2. פניה לרב
לפני יום הכיפורים פרסם מכון תורני מסוים הוראות הלכתיות לחולים, והוראות דומות פורסמו על ידי מספר רבני בתי חולים. 
ההיתרים בדפים שפורסמו הוגבלו מאוד, וגם חולה שנצטווה על ידי רופאו הנאמן לאכול ביום הכיפורים משום פיקוח נפש מצווה בדפים אלו לפנות אל מורה הוראה שיתיר לו לאכול. אווירה שכזו עלולה להביא לידי כך שחולים יחששו לאכול, וייכנסו למצבים של ספק פיקוח נפש. עלינו לפרסם הוראות שיבהירו שכאשר ישנו חשש פיקוח נפש ההיתר לאכול ולשתות הוא החלטי ופשוט, כדברי הטור:
כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה... מחללין עליה את השבת על פיהם, וכן אם רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך – מחללין, וכתב ר"י שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובין מומחין קצת, וספק נפשות להקל.
ואסור לאחר הדבר כדי לשאול אם הוא מותר, דגרסינן בירושלמי 'הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים' והרי הכתוב אומר 'וחי בהם'- ולא שימות בהם (טור אורח חיים סימן שכח).
והבית יוסף מסביר:
הנשאל הרי זה מגונה - פירש הרב רבי ישראל בכתביו שהטעם מפני שהיה לו להודיע דין זה לבני עירו קודם שיצטרכו לו (בית יוסף שם).
עלינו ליצור אווירה ברורה שתבהיר שכאשר ישנה סכנה יש להציל את החולה בלי ספקות. כחלק מאווירה זו עלינו להסביר כי אדם שרופא הורה לו שהצום עלול לסכנו חייב לאכול ולא לחשוש, ואין הוא צריך לקבל אישור לכך מרב. 
כמובן שצריך לפנות לרופא שמכבד את רצון החולה לצום. חולה שמרגיש שהצום לא יסכן אותו, וחושש שמא חוות הדעת הרפואית נובעת מכך שהרופא מזלזל בצום יום הכיפורים - יפנה לרופא אחר. אולם באופן עקרוני חשוב להסביר שכאשר יש חשש רפואי אמתי של פיקוח נפש אזי צריך החולה לאכול בלי ספקות. הרב נצרך כדי ללמד את דיני "אכילה לשיעורים, וכן כדי לחזק את החולה ולמנוע ממנו רגשי אשמה (שגם הם יכולים להזיק לבריאותו), אולם אין צורך שרב יאשר את חוות הדעת של רופא.

3. מהי סכנה?
נעבור כעת לדון בטענה השנייה שהובאה לעיל. הרבנים המחמירים באכילת חולה ביום הכיפורים מתבססים על כך שזהו איסור חמור מאוד שיש בו חיוב כרת. לכן יש לדעתם לעשות את כל המאמצים שלא לעבור על האיסור, וממילא האכילה והשתייה מותרים רק אם ישנו חשש שהחולה ימות אם לא יאכל ולא ישתה. נראה לעניות דעתי שאין הדבר כן, שהרי כפי שנבאר מיד חולה שהצום יכביד את חוליו אינו חייב לצום אף שאין בו סכנת מוות, וממילא אין כאן כל חשש לחיוב כרת. נקרא את הגמרא שממנה לומדים את דין פיקוח נפש:
חולה מאכילין אותו על פי בקיאין - אמר רבי ינאי: חולה אומר צריך, ורופא אומר אינו צריך - שומעין לחולה, מאי טעמא – 'לב יודע מרת נפשו'. פשיטא! מהו דתימא: רופא קים ליה טפי (=הרופא יודע יותר בענייני בריאות), קא משמע לן... 
מר בר רב אשי אמר: כל היכא דאמר צריך אני - אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן (=חולה שאומר 'צריך אני לאכול' אפילו אם יש מאה רופאים האומרים שאין הוא זקוק לאכילה אנו שומעים לחולה), שנאמר לב יודע מרת נפשו (יומא פג, ע"א).
על פי סוגיה זו, שנפסקה להלכה, אפילו אם מאה רופאים אומרים שאין צורך לאכול, אולם החולה חושב שהוא זקוק לאוכל, מותר לו לאכול – 'לב יודע מרת נפשו' (שולחן ערוך תריח, א). הלכה זו תמוהה לכאורה: הרי ברור שהצדק עם הרופאים, ולא עם החולה שחש ברע בעקבות מחלתו ובעקבות הצום. נראה אפוא כי ההיתר לאכול ביום כיפור אינו נובע מכך שאנו חוששים לדעתו של החולה, אלא משום שמעיקרו אין ההיתר מוגבל רק למצבים שיש בהם חשש שהחולה ימות. עיקרון זה מובא בדברי הראשונים (רבנו תם, רא"ש) שהובאו בבית יוסף (סימן תריח), ולדעתם אין צורך שהחולה יהיה בסכנת מוות כדי להתיר את האכילה, אלא די שחוליו יכביד בעקבות הצום. וזו לשון הראש:
כתבו התוספות הא דקאמר תלמודא 'חולה אומר צריך אני' היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות. ויש ספרים דגרסינן בהך מילתא דרבי ינאי 'פשיטא ספק נפשות להקל? מהו דתימא האי דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מיבעת סבר אי לא אכילנא מייתנא, קא משמע לן', אלמא דוקא משום ספק מיתה מאכילין אותו, עד כאן. ונראה לי דחומרא גדולה היא זאת בספק נפשות, דאין לך רופא שיאמר 'אם לא יאכל שמא ימות' אלא הרופא דרכו לומר 'אם לא יאכל אפשר שיכביד עליו החולי ויסתכן'. ואפילו לספרים שכתוב בהן 'אי לא אכילנא מייתנא' אין ללמוד מזה דדוקא על ספק מיתה מאכילין, דלישנא דמייתנא לאו דוקא אלא שדרך החולה לומר כן מחמת פחד מיתה (יומא פרק ח אות יג).
וכן כתוב בהגהות מיימון גבי "חולה אומר צריך אני והרופאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו", וזו לשונו: 
יש גאונים שפסקו דהני מילי כשאומר 'אסתכן אם לא אוכל' אבל אם אמר 'לא אסתכן אם לא אוכל' - אסור להאכילו, וכן פירש ר"י. אבל רבינו תם נחלק על זה והורה הלכה למעשה להיתר, וכי החולים נביאים הם או בקיאים הם, אך כיון שיודע החולה שיום הכפורים הוא או שבת ואומר 'אני צריך ואיני יכול לסבול מחמת החולי' - מאכילין אותו, אפילו סבורים החולים שאינם מסוכנים, וכן האשה, שהיכן מצינו סכנה לנשיכת כלב שוטה ולמתאוה וכהאי גונא?! ולישנא ד'מיית' אל יטעך, שכן לשון התלמוד, אלא האי 'מיית' שמתירא לחלות או לקלקל, כי דאבון אחד מחסרון האוכל מכאיב הלב ומתעלפה לפעמים, ואפילו דאבון אחד מאבריו אני קורא 'סכנה' ומחללין עליו את השבת, כדאמרינן (עבודה זרה כח, ע"א) במכה של חלל אף על פי שרובן אינן מתים בכך, וכן מעוברות המריחות וכו' (פרק ב מהלכות שביתת עשור אות ה).
דברים אלה הובאו בבית יוסף ללא חולק, ונפסקו מפורשות בשולחן ערוך:
חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר: אינו צריך, שומעים לרופא; ואם החולה אומר: צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך, שומעים לחולה (תריח, א).
ועל כן חולים בסוכרת, במחלות לב ובמחלות כרוניות אחרות, ואפילו מי שיש לו חום גבוה – אם הצום עלול להכביד את חוליים הרי הם מותרים לאכול ביום כיפור, אף על פי שאין כאן סכנת מוות. ואולם, עליהם לאכול לשיעורים, כפי שנפרט בהמשך. וכן אדם שהצום גורם לו סבל (כמובן סבל רב מעבר לתחושות הרעב שהיא מנת כל אחד בצום) ועינוי, אף על פי שאינו עלול למות הרי הוא בגדר חולה מסוכן.
העלנו אפוא כי היתר האכילה ביום כיפור אינו דווקא במקום פיקוח נפש ממש, אלא כל שיכביד חוליו מותר לו לאכול. לכאורה הדבר תמוה ביותר: הרי יש כאן לאו מן התורה שעונשו כרת, ובנוסף גם מצוות עשה - כיצד התירו לאדם לאכול כשאין בכך סכנת מוות? 
אמו"ר זצ"ל הסביר כי הדבר נובע מגדר האיסור כפי שהוא מובא בתורה: 
בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת  נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא כג, כז).
במאכלות אסורים נקטה התורה לשון אכילה: "את זה לא תאכלו" (ויקרא יא, ד), ולכן רק במצב של פיקוח נפש נתיר לחולה לאכול בשר חזיר לרפואתו. לעומת זאת, ביום כיפור השתמשה התורה בלשון עינוי. הביטוי לחיוב העינוי הוא אמנם איסורי אכילה ושתייה (וכמובן גם איסורים נוספים), אולם הדבר אינו גדר האיסור שפורש בתורה. התורה ציוותה שהאדם יצטער, והדבר מתקיים על ידי הימנעות מאכילה. אולם כאשר מדובר בחולה שאין בו רק צער, אלא גם פגיעה אקטיבית בבריאותו – עליו לא ציוותה התורה. ודי להתענות על ידי הימנעות מאכילה ומשתייה כאשר הדבר אינו פוגע בבריאות.
דבר דומה אנו מוצאים בהלכות רחיצה ביום הכיפורים:
אסור לרחוץ ביום הכיפורים, בין בחמין בין בצונן. ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה, או שנטף דם מחוטמו - מותר לרחצם, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג (שולחן ערוך תריג, א).
איסור הרחיצה נלמד, כמו איסור האכילה, מן הכתוב "ועיניתם את נפשותיכם" (יש אומרים שהאיסור הוא מן התורה ויש אומרים מדרבנן, אך מכל מקום הדרשה היא מפסוק זה). רחיצה שאינה של תענוג הותרה, משום שבפסוק לא נאמר שאין לרחוץ, אלא נאמר שיש "להתענות". כך הדבר גם בעניין האכילה: אכילה שמונעת את הצער מן התענית נאסרה מהתורה, אך אכילה לשם בריאות לא נאסרה.
ואף אם יש החולקים על הנאמר כאן, אכילה לשיעורים – שהיא ההיתר המקובל במקרים כאלו – אינה איסור חמור כל כך, כפי שנבאר. 

4. אכילה ושתייה לשיעורים
דין אכילה לשיעורים ידוע ומפורסם, ונפסק בשולחן ערוך: 
כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, הלכך מאכילין אותו כשני שליש ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים...
ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר - מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (אורח חיים, סימן תריח, ז-ח).

שיעור האכילה המחייב כרת הוא לפחות 'ככותבת הגסה' ב'כדי אכילת פרס'. כאשר הדבר ניתן, על החולה לאכול רק בשיעור זה, היינו לאכול כ-2/3 ביצה בינונית או פחות מכך בכל פעם, ולהמתין עד לאכילתו הבאה פרק זמן של אכילת ארבע ביצים. זאת משום שאכילה כזו מרגיעה את האדם (יומא פ, ע"ב) ומבטלת את העינוי של יום הכיפורים:
האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה - חייב, והוא פחות מכביצה מעט... אכל וחזר ואכל: אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס - מצטרפין, ואם לאו - אין מצטרפין. שיעור אכילת פרס: יש אומרים ארבע ביצים, ויש אומרים שלוש ביצים. הא דבעינן שיעור היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא איכא בכל שהוא (שולחן ערוך אורח חיים תריב, א-ה).
המקור לדין זה הוא סוגיה במסכת כריתות שרבו בה הפירושים. חלק מן הראשונים לא הביאו כלל להלכה את החובה לאכול לשיעורים, וביניהם הרמב"ם. לעומתו הרא"ש וסיעתו חייבו אכילה לשיעורים כאשר אוכלים ביום הכיפורים, וכך כאמור הביא להלכה בשולחן ערוך. לדעתי מסתבר שהבית יוסף ידע ששיטת הרא"ש איננה מוסכמת בראשונים, אולם הוא הביא אותה להלכה מפני צדקותם של ישראל: אילו לא היה מביא בשולחן ערוך את שיטת הרא"ש, היינו מוצאים בכל שנה חולים מסוכנים שאינם מרשים לעצמם לאכול ביום הכיפורים, וצמים על אף הסכנה, מתוך תחושה פנימית שאין הם מסוגלים לאכול ביום הקדוש והנורא, ובכך מסכנים את עצמם. דברי הרא"ש שהובאו בשולחן ערוך מצילים את החולים הללו: יש להם פתח להימנע מסכנה בלי לבטל את הצום. הם אוכלים לשיעורים ומוציאים את עצמם מדי סכנה, אך מכיוון שאכילתם היא לשיעורים, הרי שהם מקיימים את הציווי "ועיניתם את נפשותיכם" ככל יכולתם.
עלינו להבין את שיטת הרא"ש והשולחן ערוך: במה מועילה אכילה לשיעורים? הרי גם היא אסורה מן התורה, שהרי כלל נקוט בידינו ש'חצי שיעור אסור מן התורה'! 
התשובה לכך טמונה בדרגות השונות שיש במצוות התורה: חומרתו של איסור 'לא תעשה' שבתורה גדולה מחומרת מצוות 'עשה', ובתוך איסורי 'לא תעשה' ישנם איסורים חמורים עוד יותר, שעליהם ישנו עונש 'כרת'. אדם שאוכל ביום הכיפורים כהרגלו חייב כרת, ולעומתו אדם שאכל לשיעורים אמנם עבר על איסור תורה, אולם איסורו קל יותר. רבותינו בעלי התוספות אף כתבו שהאוכל 'חצי שיעור' – היינו פחות מן השיעור המחייב – עבר על 'איסור בעלמא', ודינו קל אף יותר ממצוות עשה (תוספות שבועות כג ע"ב, ד"ה 'דמוקי'; תוספות ישנים יומא עג ע"ב, ד"ה 'וריש לקיש'; וכך משמע מדברי הרמב"ן בתורת האדם, שער המיחוש – ענין סכנה). 
ייתכן שלפי זה ניתן להסביר דין תמוה הנזכר בספר החינוך (סימן שיג), והוא שכל חולה יכול לאכול ביום הכיפורים פחות מכשיעור, ואפילו חולה שאין בו סכנה. הדברים תמוהים לכאורה: כיצד יידחה איסור תורה מפני מחלה שאין בה פיקוח נפש? על פי דברי התוספות הדבר מובן: כדי להימנע מאיסור 'לא תעשה' אדם מחויב להוציא את כל ממונו, אך כדי לקיים מצוות עשה אין צורך להוציא יותר מחמישית מממונו (רמ"א, אורח חיים, סימן תרנו). מכיוון שאכילת 'חצי שיעור' חמורה פחות ממצוות עשה, הרי שאין צורך להוציא יותר מחמישית ממונו כדי להימנע מאכילה לשיעורים ביום כיפור. פגיעה בבריאותו של אדם חמורה יותר מהוצאת חמישית ממונו, ולכן ברור שאין לפגוע בבריאות החולה כדי להימנע מאכילה לשיעורים. מכאן עולה שכדי להתיר לחולה לאכול לשיעורים איננו צריכים שתהיה כאן סכנת חיים ממשית, אלא די בכך שיש בצום פגיעה בבריאות החולה.

5. מהם שיעורי האכילה והשתייה? 
כדי שאדם לא יתחייב כרת עליו לאכול פחות מכשיעור. כאמור, שיעור האכילה המיישבת את לבו של האדם הוא 'ככותבת הגסה' (תמר גדול), והשתייה המיישבת את לב האדם היא 'מלוא לוגמיו'. 'ככותבת הגסה' במושגי זמננו היא כעשרים וחמישה עד שלושים גרם לחם. 'מלא לוגמיו' הוא מושג המשתנה מאדם לאדם על פי גודל פיו: על האדם למלא את פיו מים ולסלקו לצד אחד, וזהו 'מלא לוגמיו' (שולחן ערוך רעא, יג; שולחן ערוך תריב, ט). המשנה ברורה (תריב, כו) כתב ששיעורו בערך רוב רביעית, כלומר ארבעים עד ארבעים וחמישה סמ"ק מים (שמשקלם 45-40 גרם).
אדם יכול לאכול כמה פעמים, בכל פעם פחות מככותבת הגסה, בלי שיחול עליו עונש כרת, ובלבד שתהיה בין אכילה לאכילה הפסקה של 'כדי אכילת פרס' (= זמן שניתן לאכול בו כמות של שלוש או ארבע ביצים). בשיעור 'כדי אכילת פרס' נאמרו דעות רבות, החל משתי דקות למקלים ביותר, ועד כעשר דקות למחמירים ביותר. למעשה יש להמתין שש עד שבע דקות בין אכילה לאכילה. 
כמה זמן יש להפסיק בין שתייה לשתייה? בנושא זה מביא השולחן ערוך (תריב, י) מחלוקת: 
השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו חייב... והוא פחות מרביעית באדם בינוני... שתה מעט וחזר ושתה: אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית - מצטרפין לכשיעור, ואם לאו - אין מצטרפין. ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות.
לפי הדעה הראשונה שמביא השולחן ערוך, והיא דעת הרמב"ם, די להמתין כמה שניות בין שתייה לשתייה. וכך כתב הגר"ח נאה (שיעורי תורה סימן ג הערה לו):

 דלדעת הרמב"ם בפ"ב מהלכות שביתת עשור שיעור צירוף שתיה ביום הכיפורים הוא בכדי שתיית רביעית, והוא שיעור מועט מאוד. וכתב בשולחן ערוך (סימן תרי"ח) דלפחות יפסיק החולה כדי שתיית רביעית, ולכן אם ישתה הפחות מכמלא לוגמיו בשתי פעמים בוודאי יהיה הפסק כדי רביעית ואינו מצטרף.

השיטה השנייה בשולחן ערוך, שיטת הראב"ד, מחמירה הרבה יותר. לפי דעה זו יש להמתין בשתייה 'כדי אכילת פרס', כפי שממתינים במאכלים מוצקים. 
כיצד עלינו לפסוק בנושא זה? לפי כללי השולחן ערוך 'סתם ויש אומרים הלכה כסתם', ומכאן שהשולחן ערוך הקל בעניין זה. השולחן ערוך מביא את הדעה השנייה משום שכאשר ישנה אפשרות טוב לחוש לדעה המחמירה, אולם מעיקר הדין כשיש קושי בדבר אין חובה להחמיר בכך. 
למרות זאת, בהוראות של מכון תורני ידוע ובפרסומים נוספים נקטו בנושא זה לחומרא, ופסקו כדעה השנייה. בתגובה לתמיהתי השיבו כי פסיקתם נובעת משלש סיבות: א. הבית יוסף כבר הביא את תמיהת הר"ן על שיטת הרמב"ם, ואף שהמגיד-משנה תירץ את הקושיה, הרי המעיין במקורות יראה שאכן שיטת הרמב"ם קשה. ב. המשנה ברורה פסק להחמיר כדעה השנייה בשולחן ערוך. ג. עלינו להחמיר בנושא זה, משום שיש בו חשש כרת.
אולם לדעתי אין כן שורת הדין, ונשיב על טענותיהם בפירוט: 
על טענתם הראשונה יש להשיב כי אמנם הר"ן הקשה על שיטת הרמב"ם, אך המגיד-משנה כבר תירץ את הקושיה בטוב טעם, ודבריו הועתקו בבית יוסף. גם אם יש בדורנו מי שיסבור כי הקושיה עומדת בעינה, אין הדבר מעלה או מוריד לעניין פסיקת ההלכה, שהרי אין כוח בידי האחרונים בקושיותיהם לדחות את דברי הראשונים.  
גם טענתם השנייה אינה נכונה: השולחן ערוך פסק כשיטת הרמב"ם, מבלי לחשוש לקושית הר"ן, וכך גם פסק הרמ"א, שהרי לא השיג על דברי השולחן ערוך. פסיקתם של בעלי השולחן ערוך נובעת מן הסתם מכך שהרמב"ם הוא עמוד ההוראה שעליו אנו נסמכים. 
המשנה ברורה (תריב, ס"ק לא) אמנם הביא שהגר"א והפרי חדש פסקו להחמיר כדעה השנייה בשולחן ערוך, אך גם הוא רק מביא את דבריהם ואינו מכריע כמותם. ב'ביאור הלכה' האריך בעל המשנה ברורה להסביר את דעת המקלים כאילו זו ההלכה הפסוקה, וגם מכך נראה כי הוא לא בא להכריע נגד המחבר והרמ"א, אלא רק לומר שאם ניתן כדאי לחוש לדעת המחמירים. בסימן רי (סעיף א) פסק המשנה ברורה שהשותה תה חם לאט לאט אינו מברך ברכה אחרונה, ומכאן ראייה נוספת שפסק מעיקר הדין כדעה הראשונה, וב'שער הציון' (ס"ק יב) שם אף העיר שזו היא דעת השולחן ערוך. החשש לדעת המחמירים עולה גם מדברי השולחן ערוך עצמו בסימן תריח (סעיף ח), שם הביא בסתם את דעת הראב"ד, משום שיש לחשוש לשיטתו כאשר אפשר בקלות לעשות כן:
וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית.
פסיקה זו – להקל בדבר מעיקר הדין, ולהחמיר כשהדבר ניתן – הובאה גם ב'כף החיים' לגאון הרב יעקב חיים סופר (תריב ס"ק נג), וב'יביע אומר' לגאון הרב עובדיה יוסף (חלק ב סימן לא), שכולם פסקו שמעיקר הדין הלכה כדעה ראשונה. מעתה עולה כי חולה החייב לשתות ביום כיפור ומתקשה להחמיר כדעה השנייה בשולחן ערוך אינו צריך להחמיר בכך. ואין כאן חשש כרת, משום ששתייה זו אינה לשם צימאון אלא כדי למנוע נזק בריאותי. 
6. סיכום
א. אין חובה להתייעץ עם רב כדי להתיר לאכול ביום כיפור, אלא די לפנות לרופא או לשמוע את דעת החולה עצמו.
ב. יש מקום להקל לחולה שהצום יזיק לבריאותו לאכול ולשתות לשיעורים, ואף אם אין חשש שימות, משום שיש לצרף כאן שני טעמים להקל:
לדעת פוסקים רבים 'חצי שיעור' אינו אלא איסור בעלמא, אף על פי שהוא מן התורה.
הגדרת פיקוח נפש ביום הכיפורים אינה חשש סכנת מוות, אלא מצב שבו המחלה תחמיר מחמת הצום.
ג. לגבי זמן ההמתנה בין שתייה לשתייה, נראה לעניות דעתי שחובה לדעת וללמד שמעיקר הדין ההלכה כמקלים, אלא שטוב לחוש לשיטת המחמירים. לכן, מי שצריך לשתות רק מעט ישתדל להחמיר וימתין שש וחצי דקות בין שתייה לשתייה. אולם הצריך לשתות הרבה, כגון נשים בהריון הזקוקות לעתים לשתות כליטר וחצי או יותר, די לו להמתין כחמש שניות בין שתייה לשתייה. חובה עלינו להודיע מהו עיקר הדין במקרים אלו, שאם לא כן הרי שיום הכיפורים יעבור על חולים אלו מתוך קושי רב, ובלי יכולת להתפלל כראוי. הגע בעצמך: מי שצריך לשתות ליטר וחצי צריך לפי המחמירים לשתות שלושים ושבע פעמים בהפסקות של עשר דקות, והדבר יארך לחולה יותר משש שעות... ברור ופשוט בעיני שגם המחמירים כשיטה השנייה שבשולחן ערוך צריכים לפחות להורות בעניין זה לקולא כדעות הנוקטות ש'אכילת פרס' היא שתי דקות, ולא להוסיף חומרא על חומרא ולהורות להמתין עשר דקות בין שתייה לשתייה.
ויהי רצון שהקב"ה ירפא כל חולי ישראל, ולא נצטרך להזדקק לשאלות אלה.


* על מנת להוריד את השיעורים ניתן - 1. להורידם באמצעות תוכנות או אתרים המיועדים לכך [למשל דרך לחיצה כאן]. 2. לפנות אלינו דרך הצור קשר שבאתר.

בניית אתרים | יצירת קשר